זו לא רק המלחמה שהסתיימה למרבית המדינה,
זה גם החופש הגדול, הארוך והמתיש שעוד רגע יהיה מאחורינו (לפחות עד החגים…)
השעה 02:48 התקופה: חופש גדול שנת 2014
כן, יש לי שעות וימים מחמיאים יותר…
אני מנסה להיזכר מה היה בחופש הגדול שנה שעברה.
אייל היה בן שנה וחצי, אביתר רק נולד, העסק היה עוד קטן בהרבה.
הייתי בבית, מבסוטה. מדי פעם מניקה, שני תינוקות שישנים הרבה ומאפשרים לי לטפל בבית וגם לעבוד מדי פעם. הכל היה רגוע יותר ומאפשר. אבל השנה העליתי הילוך והאתגר גדל…
אייל ואביתר אצל אמא במשרד 2014
החיים הם ג'גלינג אבל החופש הגדול…
זה כבר ג'גלינג בכדורי אש, רכובה על אופניים שבורים, תוך שאני מנסה לחצות על חבל דק בין שני בניינים סמוכים. כן- בדיוק ככה.
אני כל כך אוהבת להיות עם הבנים, אבל המציאות היא שאני עצמאית
וחופש.. ממ… זה לא בדיוק חופש:
הרי העולם לא עוצר מלכת– העובדים שלי ממשיכים להזדקק לי, פניות מתעניינים ממשיכות להגיע, לקוחות צריכים עצה טובה, העסק זקוק לפיתוח ושיווק, הבנק צריך את היחס שלו, ספקים צריכים לקבל תשלום ועוד ועוד ועוד… תגידו לי- מה ההגיון בשלושה שבועות מלאים?! זה כבר באמת קשה (לי, לעסק, לויקטור ותכ'לס- גם להם!).
השבוע הראשון היה ההכנה
רק אייל היה בלי מסגרת, לאביתר היה משפחתון. אז חוץ מייסורי מצפון (טוב, אנחנו האמהות למדנו לחיות לידם ואיתם)- היה מעולה. עבדתי לא מעט, אייל הגיע איתי למשרד והתנהג למופת!
אייל ישן צהריים במשרד של אמא
היום אנחנו סוגרים את השבוע השלישי, חייבת להודות בשני דברים:
אם לא הייתה מלחמה והיינו מטיילים יותר ואם לא הייתי עצמאית וחופש אצלי היה ממש חופש-
יש כאן פוטנציאל לכיף גדול!
אבל כשהיום מתחלק בין ההנאה עם הילדים לצד הלחץ והדאגות של כל מה שלא הספקתי…
אחחח… חבל שאני לא מורה (:
סתם, די להתבכיין- אין לך פריבילגיה להישבר
החיים שלי מלאים, גדושים ועמוסים.
אני מאושרת ומודה כל יום.
למען האמת, היתרון של החיים הלחוצים האלו טמון בזה שאין לי אפילו זמן להישבר…
אולי זה גם החסרון…?
אבל, כשמגיעים לקצה תמיד מוצאים פתרון- לישון פחות, לעבוד בלילה, לבקש יותר עזרה,
להתפלל שילכו לישון צהריים באותה שעה (עוד לא עבד לי, תעזרו לי עם התפילות?)…
איכשהו כשהם הולכים לישון נשאר לי רק החיוך
זה בטח משהו פיזיולוגי ולא מקרי.
בדיוק כשם שאנחנו חוזרות ומביאות עוד ילדים (למרות ההריון, הלידה וכל השאר… )
כך גם בסוף היום, כשאני יושבת עם ויקטור – אני מצליחה לזכור רק טוב.
דברים מתוקים שהם עשו ואמרו, צחוקים שהיו לנו וגאונות חדשה של לפחות אחד מהם (למשל- אביתר אמר היום "תודה". אז מה אם הוא בן שנה, האוזניים שלי שמעו אותו אומר תודה לאחיו!).
למרות שבמהלך היום: הרמתי את קולי, נשכתי את שפתיי, ספרתי עד שלוש (אולי שלושים פעמים)…
כשאני מדברת עליהם, מתגנב לו געגוע קטן וכבר בא לי שיבוא מחר ואהיה איתם שוב…
הסלפי הכי כיפי!
שבוע מהיום, אני בטוחה שאתגעגע להיות כל כך הרבה זמן במחיצת היצורים שגורמים לי לחייך הכי חזק שאפשר.
עד הפעם הבאה- שארית חופש גדול שמח, פתיחת שנת לימודים מוצלחת והכי חשוב שקט לכל מדינת ישראל אמן.
רואים.. גם הילדים מתחרפנים (:
לאישתי היקרה!!!!
כל הכבוד על שלושה שבועות לא קלים. שאפו…
ורדוש, כל הכבוד. אשת חיל ואשת אשכולות. אחי לא יכול היה למצוא טוב יותר בשבילו, ובשביל האחיינים המקסימים שלי.
שתמיד יהיה החיוך והטוב שנזכור בסוף היום עם הילדים שלנו, המשפחה והעבודה.
נשיקות!