אפטר יום האישה עצוב לכן נשים יקרות

אני כותבת את הפוסט הזה עם דמעות בעיניים.
נורא עצוב לי ואני ממש עצבנית.

נתחיל בשורה התחתונה (שהיא הדעה) שלי-

יום האישה מחליש אותנו.
העצמה נשית = החלשה נשית.
פמיניזם קלאסי = האמאמא של השוביניזם.
המצב הקיים פוגע בכולם, בעיקר במשפחה – ילדים, גברים וגם נשים.

הרבה נושאים מלאים בחרא בוערים סביב התגיות: "אפליה" ושוביניזם"-
מדרגות שכר, תפקידי הבית, אפשרויות קידום, משרות, תחומים גבריים ונשיים בתעסוקה ובפנאי, עולם הפרסום (שם הרבה מתחיל ועל זה בפוסט נפרד), הטרדות מיניות, נשים שנעדרות מתפקידים ציבוריים משמעותיים, נשים שבעצמן יוצרות תפיסה מוטעית שיותר כלכלי להן להשאר בבית עם הילדים, מטבעות לשון נוראים (כמו גם יפה וגם אופה) ועוד…
אבל לא זה מה שגרם לי לכתוב.

אני אישה. אמא. עצמאית. מנהלת.
בשנים האחרונות עולם העסקים מורח לי ישר בפנים, כל פעם מחדש, כמה עלוב זה להיות אישה- התפיסה של הסביבה אותנו כ'פנים יפות' היא הרסנית (ואולי גם שלנו את עצמנו?).

 ועכשיו לסיפור הקטן שהיה לי אתמול וגרם לי לפרץ הזה.

יעקבי (שם בדוי) הוא לקוח שלי.
הגעתי לעסק שלו כדי לתת להם ייעוץ. התכוננתי לפגישה יום לפני, נתתי את הנשמה במשך הייעוץ ובסוף גם שלחתי סיכום עם כל הלינקים וההסברים. יצאתי בהרגשה של 'עוד לקוח מרוצה' שקיבל מלא ערך.
אה, ושלחתי גם חשבון לתשלום כמה ימים אחרי
(נכון, אני לא זולה – אבל הוא ידע בדיוק כמה הוא צפוי לשלם…).

אתמול, קצת אחרי ששלחתי את המייל עם החשבון, הוא התקשר ושיתף אותי במה שהוא מרגיש-

הוא: "את יודעת ורד, אני מאוד מעריך אותך והיה ממש טוב, אנחנו כבר הכנסנו לנהלים כמה דברים ושינויים שהמלצת. אבל הרגשתי שלא היית איתנו ב 100% ושחשבת על הבן שלך במהלך הפגישה"
אני: "מה?!"
הוא: "כן, כאילו הראש שלך היה מוטרד ממשהו אחר"
אני: "מה?!"
הוא: "טוב, אולי לא בהכרח הבן שלך, אבל משהו הטריד אותך"
אני: מגמגמת ובהלם (לא קורה לי הרבה)- "אין לי מושג על מה אתה מדבר, גם העובדת שלך הרגישה ככה?"
הוא: "לא, לא, מה פתאום! היא לא שותפה לזה אלו רק הרגשות שלי…".

סיימתי את השיחה המומה.
עכשיו הבנתי מה קרה שם.. חח.. לצחוק או לבכות?
יום לפני הזהרתי אותו שהבן שלי חולה ואני מקווה שיהיה לי סידור ושאגיע.
בבוקר הודעתי שאני באה (אביתר הלך למטפלת וממש נראה בריא לחלוטין ואני הייתי שקטה לגמרי!)
אחרי שישבנו את משך הזמן שנקבע ואף יותר ואחרי שעתיים רצוף מבלי להזיז את העיניים והמחשבה מהם, אמרתי שאני צריכה לזוז עוד כמה דקות כדי להוציא את הילדים מהגן (חלק מהג'גלינג האינסופי…).

אז אני שואלת אותו, אתכם ואת עצמי:
מה היה קורה אם הייתי גבר?
מה היה קורה אם הייתי משתפת אותו שיש לקוח שצריך אותי דחוף ושאולי לא אגיע ובגלל זה אני צריכה גם לצאת בדיוק בשעה שנקבעה מראש?

זה עושה אותי עצובה.
חוסר הלגיטימציה להיות גם חלק מעולם העסקים לצד המשפחה- להיות אמא, להיות אבא, להיות משפחה.

בערב, מיד אחרי השיחה,
נכנסתי להרצות בפני קבוצה של נשים שלומדות דרך עמותה לקידום יזמות נשית והן יזמיות שחולמות על עסק ובאו לקבל כלים. לא סיפרתי להן על החוויות שלי כאשה עצמאית ואמא, דיברנו על שיווק באינטרנט.
אבל וואלה, יצאתי מבולבלת מהיום הזה.
אולי עצם קיומן של עמותות להעצמה נשית גרמו ליעקבי להגיד לי את מה שאמר ויותר גרוע – לחשוב ככה? אולי ההתעסקות שלנו בנשיות ובקידום של האישה רק מנמיכה אותנו?

אז אם להיות קצת יותר פרקטיים – יש לי רעיון. בעצם שניים:

אולי צריך להתעסק יותר בגבר?
כן, קידום הגבר החדש- זה שרוצה להיות אבא ולהיות שותף פעיל ומלא בתא המשפחתי ולא רק "עוזר"? זה שנהנה להחליף חיתול, להוציא מהגן, להיות בבית בחופשים, לעשות קניות ולבשל.
אם ניתן לגטימציה לגבר להיות אבא פעיל ניתן מיידית לאשה אפשרות לעבוד יותר שעות ולהתקדם באופן שווה ובנקודת מוצא קצת יותר הוגנת.

ויש גם חוקים מקדמים משפחה…
כן, קצת איבדנו את זה בארץ. כולנו בוכים כמה מערכת החינוך נוראית, אבל מה עם המשפחה? מה קורה בבית? איך אפשר לגדל תינוקות וילדים קטנים ששעה אחרי שאוספים אותם מהגן הם כבר הולכים לישון?!
אנחנו עובדים כמו פסיכיים. זו התרבות.
את זה צריך לשנות.
לא העצמה נשית כמו העצמה משפחתית שמאפשרת לכולם לצמוח ביחד ולחוד.

אז יעקבי – תודה. רק הגברת לי את המוטיבציה.
לעבוד, להצליח בעסק לצד גידול צמוד של הנסיכים שלי בלי טיפת בושה או חרטה.

והכי חשוב:
אשמח לשמוע מכם- נשים וגברים כאחד איך ניתן לעשות שינוי משמעותי…?

פוסט זה פורסם בקטגוריה ג'גלינג, להיות אשת עסקים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אפטר יום האישה עצוב לכן נשים יקרות

  1. מאת דני חסון‏:

    אני מבין אותך ויש בזה משהו אבל נשים משתמשות ובצדק בנשיות שלהם כדי לתמרן גברים וגם אחת את השנייה. יש לכן נשק קטלני ורובכן לא מהססות להשתמש בו.
    זה משהו ב DNA
    לא חושב שיש דרך לשנות.
    בהצלחה לך – דני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק

תגובות